<h1>ראב"ן סימן של"ח</h1>
<h2>דף ג.</h2>
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב דעקירת גופו כעקירת חפץ, אבל נתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור. היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מותר להחזירה אליו, אבל לחצר אחרת אסור ליתן הפירות.
<h2>דף ד.</h2>
הדביק פת בתנור במזיד מותר לו לרדותה קודם שתגמר אפייתה ויבא לידי איסור סקילה, אבל בשוגג ונזכר אסור לרדותה דאיסורא דעבד עבד ולא אתי ליה בגמרו לא חטאת ולא סקילה.
<h2>דף ה.</h2>
וידו של אדם חשובה כד' על ד' בין לענין עקירה בין לענין הנחה. הזורק חפץ ברה"ר ונעקר ממקומו וחזר וקיבלה עלתה בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא וחייב.
<h2>דף ה:</h2>
והכניס ידו לחצר חבירו וקלט מי גשמים מעל גבי גומא שיש בה מים והוציא לרשות הרבים חייב. היה טעון אוכלין ומשקין או שאר חפצים מבעוד יום והלך בהן משחשיכה, אינו חייב כשהניחן שלא היתה עקירה בשבת. ואם עמד לפוש משחשיכה ואחר כך הלך בהן והניחן, עקירת גופו אחרי שעמד לפוש כעקירת חפץ דמי וחייב דהא יש עקירה והנחה בשבת. בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על המים בחצר והושיט אדם ידו מרשות הרבים והוציא הכלי עם האגוז שבו מהו, בתר הוצאת אגוז אזלינן וחייב דהא נח הוא בכלי או בתר הוצאת כלי והא לא נח שהרי צף וליכא עקירה ופטור, תיקו ותיקו דאיסורא לחומרא (ואני לא שמעתי פירוש וכו') בדף שני דבבא מציעה [ט':] תמצא מזה.
<h2>דף י.</h2>
אין אדם מתפלל אא"כ חוגר מתניו, דתנן [ט':] לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד ולא לאכול וכו' עד אם התחילו אין מפסיקין. ואמרי' בגמ' מאימתי התחלת אכילה ר' חנינא אמר משיתיר את חגורו וכו', עד מתקיף לה רב ששת וכי טריחותא למיסר הימיינא ועוד ליקו הכי וליצלי, ומשני משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל משו"ה ליסר הימייניה.
<h2>דף יב.</h2>
מה שנהגו לבקר חולים ולנחם אבילים בשבת, כבית הלל נהגו דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר משום רבן גמליאל אין משדכין על התינוקת ליארס בשבת וכו' ואין מבקרין את החולים ואין מנחמין אבילים בשבת ובית הלל מתירין.
<h2>דף יב:</h2>
לא יקרא לאור הנר, אמר רבה אפילו גבוה שתי קומות אפילו שתי מרדעות אפילו עשרה בתים זה על גבי זה, וקיימא לן כרבה. גרסינן בירושלמי תני ר' חייא אבל מסתכל הוא במה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש, יש אומרים [שם] הטעם מפני שהוא לשעה וליכא למיחוש להיטוי הנר, ויש אומרים מפני הנקיות ומפני הסכנה. ורב ירמיה עבד עובדא הכי.
<h2>דף טו.</h2>
י"ח דבר גזרו מפורש בירושלמי, תני ר' שמעון בן יוחאי בו ביום גזרו פיתן א'. שמנן ב'. ויינן ג'. חומצן ד'. צירן ה'. מורייסן ו'. כבושיהן ז'. שלוקיהן ח'. מלוחיהן ט'. ועל החילוק י'. שחיקה י"א. טיסני י"ב. על לשונם י"ג. על עידותם י"ד. מתנותיהן ט"ו. בניהם י"ו. בנותיהן י"ז. ובכוריהם י"ח. ובי"ח נחלקו, אין שורין דיו [י"ז:] א'. סממנים ב'. כרשינין ג'. אונין של פשתן ד'. צמר ליורה ה'. מצודות חיה (ועוף) ו'. מצודות דגים ז'. עופות ח'. אין מוכרין לנכרי ט'. אין טוענין עמו י'. אין מגביהין עליו י"א. אין נותנין עורות לעבדן י"ב. לא כלים לכובס נכרי י"ג, אלו במשנתינו. ואלו בברייתא, לא ימכור [י"ח:] י"ד. לא ישאיל ט"ו. לא ילוה ט"ז. לא יתן מתנה אלא כדי שיגיע לביתו י"ז. לא ישלח איגרות ביד גוי [י"ט.] י"ח. וי"ח הושוו, הם השנויים במשנתינו יציאות השבת ד' בפנים ד' בחוץ הרי ח'. לא ישב [ט':] לפני הספר ט'. לא יכנס למרחץ י'. ולא לבורסקי י"א. ולא לאכול י"ב. ולא לדין י"ג. לא יצא [י"א.] החייט י"ד. לא הלבלר ט"ו. לא יפלה כליו י"ו. לא יקרא לאור הנר י"ז. לא יאכל הזב י"ח. ויש אומרים שהן אותן שנאמר בהם ומודים, ודין סימניהון א' בשביעית [פ"ד מ"ד] [ומודים ב]מחליק עד שיגום. ב' בשבת [י"ח.] אילו ואילו מודין שטוענין בקורות בית הבד. ג' בעירובין [פ"ו מ"ו] ומודין בזמן שמקצתן בחדרים. ד' ביום טוב [ריש ביצה] מודין שאם שחט שחופר בדקר ויכסה. ה' ביום טוב [פ"ב מ"ג] ושוין שמשיקין את המים. ו' ביום טוב [ריש פ"ב] מודין בדג וביצה שעליו. ז' ביום טוב [פ"ב מ"ג] ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה. ח' בחגיגה [פ"ב מ"ד] מודים שאם חלה עצרת להיות בשבת. ט' בכתובות [ריש פ"ה] ומודים אילו ואילו שמוכרת ונותנת וקיים. י' בכתובות [שם] אילו ואילו מודים שאם מכרה ונתנה. י"א נפלה לה משניסת אילו ואילו מודין בכתובות [שם]. י"ב בכתובות [שם מ"ו] שומרת יבם שנפלו לה נכסים. י"ג בגיטין [פ"ח מ"ט] ומודין בנתגרשה מן האירוסין. י"ד בבא בתרא [פ"ט מ"י] אילו ואילו מודים שיחלוקו. ט"ו באהלות [פ"ז מ"ג] מודין בפותח בתחילה שיפתח. ט"ז בנדה [פ"י מ"ח] ומודין ברואה יום אחד עשר. י"ז בזבין [פ"א מ"ב] ומודין ברואה ברביעי. י"ח ומודין בשכח בחצר שהוא טהור [מקואות ריש פ"ד].
<h2>דף יח:</h2>
ומה שנהגו להטמין קדירה ברמץ בערב שבת אע"ג דבשלה קצת כבית הלל נהגו, דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו (ובית הלל מתירין) ומוקי לה רב אשי בבישרא אגומרי. ותניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה, וכל שכן אי בשילא טפי דליכא בישול שבת וחנניה כבית הלל. ולשמא יחתה ליכא למיחוש דכיון דעביד מחיצת אבנים סביב הגחלים וגם קוטמן באפר למעלה אית לה היכרא ולא יחתה. ועוד שהרי מניחה לצורך מחר ומסיח דעתו מאכילת הלילה ואמרינן השתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי לאנוחא בתנור עם חשיכה מאי טעמא כיון דלא מבשלא לאורתא מסח דעתיה מינה ולא אתי לחתויי וכל שכן הכא דלצורך מחר עביד ליה דמסח דעתיה ולא יחתה. ועוד דרוב תבשילין שלנו מצטמק ורע להם (הם) דמיפרת איפרותי ואמר מצטמק ורע לו ולא מחתי. ואי משום אוזוזי גחלים למחר כשנוטל הקדירה, הא תנן [כלאים פ"א ועירובין ע"ז.] הטומן לפת וצנונות תחת הגפן (וחררה בגחלים) אינו חושש לא משום כלאים ולא משום מעשר וניטלין בשבת אלמא לא חיישינן לאוזוזי עפר (וגחלים) בשבת דכיון דלא מכוין לאוזוזי אלא לנטילת הקדירה שרי. ועוד דטילטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול דתניא [קכ"ג.] פגה שטמנה בגפת וחררה שטמנה בגחלים אם מגולין מקצתן מותר ליטלן ואם לאו אסור ליטלן ר"א בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן נינערות מאליהן ואמר רב נחמן הלכה כר"א דטילטול מן הצד לאו שמיה טלטול. והא דאמרינן בכריתות [כ'.] לא שנו אלא גחלים עוממות אבל לוחשות אסור מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות, איכא למימר דהא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר' שמעון כיון דאין מתכוין לא לכבות ולא להבעיר שרי. ואם תאמר והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, איכא למימר הכא נמי מצי שקיל דלא יזיז ולא יכבה ולא יבעיר הילכך שרי, אי נמי שקלי לה עבדים גוים אפילו לר' יהודה. וכל מה שמדקדק בתלמוד בפרק כירה [ל"ח.] עבר ושהה וגם שכח קדירה, אליבא דבית שמאי מדקדק, אי נמי אליבא דב"ה וכגון שלא היה כמאב"ד כדאמר חנניה אליבא דב"ה דהא דמתירין ב"ה בבשר בצל וביצה דהיינו בשיל כמאב"ד ולא בשיל כל צרכו. ואמר רבא [ל"ד.] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אמר ליה אביי ויטמין גזירה שמא יחתה בגחלים, אלמא דמותר להטמין היכא דליכא למיחוש לחיתויי ותבשיל שלנו כיון דמסח דעתיה מיניה ומניחו לצורך מחר לא מחתי ושרי. ומדרבי יוחנן נמי שמעינן דאמר רב ששת אמר ר' יוחנן [ל"ז:] כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בישל כל צרכיו וחמין שלא הוחמו כל צרכן ואמר רבא תרווייהו תננהו ואמרינן נמי בסורא משהו ורב נחמן בר יצחק מריה דעובדא הוה ומשהו ליה ואכיל. ותנור נמי אע"ג דתנן תנור שהסיקוה בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו, שרי אם שרק פיו בטיט דהא דאמר רבא אין טומנין בדבר המוסיף הבל דמשום חיתויי הוא וכיון דשרקי ליכא חיתויי והכי נמי אמרינן בשרא דגדיא ושריק שרי דברחא ולא שריק אסור דגדיא ולא שריק דברחא ושריק שרי רב אשי. ותנן נמי משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ואמרינן מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא מחתו, ובדלא שריק מייר, ומקשי טעמא דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי לא והא[מר] מר גדיא בין שריק בין לא שריק שרי, ומדרב אשי מקשי דאיהו שרי גדיא ולא שריק, ומדמקשי מינה ש"מ דכוותיה סבירא להו אלמא כל תבשיל של בשר מותר לשהות בתנור אי שריקה. וכבר נשאלה שאילה זו לפני הגאונים הראשונים אם מותר להטמין קדירה שהוא כמאב"ד בגחלים אם לאו, והשיבו דשרי נמי מהני טעמי שכתבתי, והוסיפו לפרש דמתניתין דכירה דקתני בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף וכו' להחזיר תנן אבל לשהות משהינן אע"פ שאינה גרופה והא דאיבעיא לה עבר ושהה מאי אליבא דמאן דמוקי למתניתין דכירה דלשהות תנן בעי לה, ומיהו כיון דר' יוחנן סבר דמתניתין להחזיר תנן הכי עיקר. והכי אמר רב צדוק גאון דלית הלכתא ככל שמעתא דכירה אלא כי הא דאמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בישל כ"צ עקר לא יחזיר קסבר מתניתין להחזיר תנן אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה וקטומה, ומה טעם הלכה כרב ששת משום דרבא קאי כוותיה ואמר תרוויהו תננהו. וזה הדרך נראה לי ישר וטוב שיעמיד הקדירה על גבי טריפוס של ג' רגלים למעלה מן הגחלים או על ג' אבנים כדתנן משהין על גבי כירה ולא בתוך הכירה, ואין משהין אלא מאכל שהוא מבושל כמאב"ד או מבושל לגמרי אבל חי לגמרי לא דהא מבשל בשבת. [ו]הא דשכח קדירה ובשלה בשבת בחייא מיירי.
ומה שאנו מוכרין לגוים סמוך לחשיכה ומלוין להן ומשאילן להן, כרבי עקיבא דאמר מותר כדי שיצא הגוי מפתח ביתו של ישראל קודם השבת וכרבי יוסי דאמר הן הן דברי רע"ק הן הן דברי בית הלל ולא בא רע"ק אלא לפרש דברי ב"ה. ובשריית דיו והסמנים וכולהו השנויין שם קיימא לן כב"ה בכולהו.
<h2>דף לו:</h2>
ומה שנהגו להטמין קדירה ברמץ בערב שבת אע"ג דבשלה קצת כבית הלל נהגו, דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו (ובית הלל מתירין) ומוקי לה רב אשי [י"ח:] בבישרא אגומרי. ותניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה, וכל שכן אי בשילא טפי דליכא בישול שבת וחנניה כבית הלל. ולשמא יחתה ליכא למיחוש דכיון דעביד מחיצת אבנים סביב הגחלים וגם קוטמן באפר למעלה אית לה היכרא ולא יחתה. ועוד שהרי מניחה לצורך מחר ומסיח דעתו מאכילת הלילה ואמרינן השתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי לאנוחא בתנור עם חשיכה מאי טעמא כיון דלא מבשלא לאורתא מסח דעתיה מינה ולא אתי לחתויי וכל שכן הכא דלצורך מחר עביד ליה דמסח דעתיה ולא יחתה. ועוד דרוב תבשילין שלנו מצטמק ורע להם (הם) דמיפרת איפרותי ואמר מצטמק ורע לו ולא מחתי. ואי משום אוזוזי גחלים למחר כשנוטל הקדירה, הא תנן [כלאים פ"א ועירובין ע"ז.] הטומן לפת וצנונות תחת הגפן (וחררה בגחלים) אינו חושש לא משום כלאים ולא משום מעשר וניטלין בשבת אלמא לא חיישינן לאוזוזי עפר (וגחלים) בשבת דכיון דלא מכוין לאוזוזי אלא לנטילת הקדירה שרי. ועוד דטילטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול דתניא [קכ"ג.] פגה שטמנה בגפת וחררה שטמנה בגחלים אם מגולין מקצתן מותר ליטלן ואם לאו אסור ליטלן ר"א בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן נינערות מאליהן ואמר רב נחמן הלכה כר"א דטילטול מן הצד לאו שמיה טלטול. והא דאמרינן בכריתות [כ'.] לא שנו אלא גחלים עוממות אבל לוחשות אסור מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות, איכא למימר דהא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר' שמעון כיון דאין מתכוין לא לכבות ולא להבעיר שרי. ואם תאמר והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, איכא למימר הכא נמי מצי שקיל דלא יזיז ולא יכבה ולא יבעיר הילכך שרי, אי נמי שקלי לה עבדים גוים אפילו לר' יהודה. וכל מה שמדקדק בתלמוד בפרק כירה [ל"ח.] עבר ושהה וגם שכח קדירה, אליבא דבית שמאי מדקדק, אי נמי אליבא דב"ה וכגון שלא היה כמאב"ד כדאמר חנניה אליבא דב"ה דהא דמתירין ב"ה בבשר בצל וביצה דהיינו בשיל כמאב"ד ולא בשיל כל צרכו. ואמר רבא [ל"ד.] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אמר ליה אביי ויטמין גזירה שמא יחתה בגחלים, אלמא דמותר להטמין היכא דליכא למיחוש לחיתויי ותבשיל שלנו כיון דמסח דעתיה מיניה ומניחו לצורך מחר לא מחתי ושרי. ומדרבי יוחנן נמי שמעינן דאמר רב ששת אמר ר' יוחנן [ל"ז:] כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בישל כל צרכיו וחמין שלא הוחמו כל צרכן ואמר רבא תרווייהו תננהו ואמרינן נמי בסורא משהו ורב נחמן בר יצחק מריה דעובדא הוה ומשהו ליה ואכיל. ותנור נמי אע"ג דתנן תנור שהסיקוה בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו, שרי אם שרק פיו בטיט דהא דאמר רבא אין טומנין בדבר המוסיף הבל דמשום חיתויי הוא וכיון דשרקי ליכא חיתויי והכי נמי אמרינן בשרא דגדיא ושריק שרי דברחא ולא שריק אסור דגדיא ולא שריק דברחא ושריק שרי רב אשי. ותנן נמי משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ואמרינן מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא מחתו, ובדלא שריק מייר, ומקשי טעמא דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי לא והא[מר] מר גדיא בין שריק בין לא שריק שרי, ומדרב אשי מקשי דאיהו שרי גדיא ולא שריק, ומדמקשי מינה ש"מ דכוותיה סבירא להו אלמא כל תבשיל של בשר מותר לשהות בתנור אי שריקה. וכבר נשאלה שאילה זו לפני הגאונים הראשונים אם מותר להטמין קדירה שהוא כמאב"ד בגחלים אם לאו, והשיבו דשרי נמי מהני טעמי שכתבתי, והוסיפו לפרש דמתניתין דכירה דקתני בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף וכו' להחזיר תנן אבל לשהות משהינן אע"פ שאינה גרופה והא דאיבעיא לה עבר ושהה מאי אליבא דמאן דמוקי למתניתין דכירה דלשהות תנן בעי לה, ומיהו כיון דר' יוחנן סבר דמתניתין להחזיר תנן הכי עיקר. והכי אמר רב צדוק גאון דלית הלכתא ככל שמעתא דכירה אלא כי הא דאמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בישל כ"צ עקר לא יחזיר קסבר מתניתין להחזיר תנן אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה וקטומה, ומה טעם הלכה כרב ששת משום דרבא קאי כוותיה ואמר תרוויהו תננהו. וזה הדרך נראה לי ישר וטוב שיעמיד הקדירה על גבי טריפוס של ג' רגלים למעלה מן הגחלים או על ג' אבנים כדתנן משהין על גבי כירה ולא בתוך הכירה, ואין משהין אלא מאכל שהוא מבושל כמאב"ד או מבושל לגמרי אבל חי לגמרי לא דהא מבשל בשבת. [ו]הא דשכח קדירה ובשלה בשבת בחייא מיירי.
